מדוע כרטיסי ביקור נקראים "כרטיסי ביקור"? הרי הם יוצאים מהארנק בפגישות עסקיות, או בהיכרות עם מישהו שאנחנו מקווים לעבוד איתו בעתיד. אז מנין ה"ביקור"?

ההסבר כאן, כמו לתופעות רבות בלשון ובחיים בכלל, הוא היסטורי. רשות הדיבור לשתי גיבורות ספרותיות שיהיו מוכרות לרוב הקוראות שבין קוראיי:

"'אין כל טעם ותועלת להתווכח עמך' – החלה אֵמי.

"'בהחלט לא, יקירתי', שיסעתה ג'ו; 'על כן מוטב שנחדל מזה ונשמור על מצב רוחנו הטוב. אוה, רואה אני כי הקינגים אינם בבית, הבה נשאיר להם כרטיס ביקור לאות כי היינו כאן. אני באמת אסירת תודה להם על כך'."

הציטוט הוא כמובן מ"נשים קטנות" של לואיזה מיי אלקוט, בתרגום (הישן והיפה) של שלמה ערב. כרטיסי הביקור שימשו את בני המעמדות הגבוהים באירופה ובארצות הברית כדי להודיע למארחים על בואם – המשרת היה נוטל את הכרטיס ונושא אותו אל המארח – או כדי לעדכן שביקרו ולא מצאו את המארחים בבית, כפי שעשו ג'ו ואמי מרץ'.

השימוש בכרטיסי ביקור היה מורכב ומרתק. לואיזה מיי אלקוט אינה מפרטת, לצערי, מה בדיוק היה כתוב על הכרטיס שהשאירו בנות מרץ', אי-אז בשנות השישים של המאה ה-19, אך דיון מפורט בנושא אנו מוצאים בספרה של גב' המפרי "נימוסים לנשים" (Manners for Women) שראה אור בשנת 1897 באנגליה. הפרטים שיש לציין על הכרטיס, כותבת גב' המפרי, הם שם, כתובת והיום בשבוע שבו בעלי הכרטיס נמצאים בבית ומקבלים פני אורחים. אם המבקרת היא אשה נשואה, עליה להשאיר שני כרטיסי ביקור של בעלה וכרטיס אחד שלה. ומה אם המבקרת אינה נשואה? עד גיל מסוים, השתמשה עלמה לא-נשואה בכרטיס ביקור שעליו הופיע שם אמה ומתחתיו – שמה-שלה. אך כיום – בתקופה הוויקטוריאנית – כבר יש חריגים מכלל זה, כותבת גב' המפרי בגאווה. כעת כבר יש עיסוקים רבים שאשה יכולה לעסוק בהם:

She may be actively a philanthropist, or may identify herself with politics or the pursuit of science. Or she may become a great traveller, wandering far over the world, away from her mother and her mother's visiting cards.

במקרה כזה, גם עלמה ויקטוריאנית רווקה חרגה לעתים מן הכלל, והשתמשה בכרטיסי ביקור שנשאו את שמה בלבד, ללא שמה של אמא שלה.

כרטיסי ביקור שימשו, אפוא, בתחילת דרכם לביקורים חברתיים – ומכאן שמם. בהמשך נוצר סוג חדש של כרטיס כזה – שנשא את פרטיו העסקיים של בעליו. באנגלית, המונח הוותיק visiting card (וכן calling card, החדש יותר) מציין את שני סוגי הכרטיסים, ואילו המונח business card מציין רק כרטיסים הנושאים פרטים מקצועיים או עסקיים. מילון מריאם ובסטר מציין כי השימוש הידוע הראשון במונח visiting card הוא משנת 1774, ואילו במונח business card – משנת 1840. צמד מונחים דומה קיים גם בגרמנית: Visitenkarte ו-Geschäftskarte; בצרפתית, כרטיס ביקור נקרא carte de visite.

בתרבות הישראלית הצעירה והלא-פורמלית, ספק אם נעשה אי פעם שימוש רב בכרטיסי ביקור במובנם הישן. אף על פי כן, הכרטיס שעליו שם בעליו, מקצועו או תפקידו בחברה ופרטי ההתקשרות שלו נקרא דווקא "כרטיס ביקור" ולא, נניח, "כרטיס עסקים" או "כרטיס עסקי".

ומה בעניין המילה "כרטיס"? הכרטיס העברי מקורו במילה היוונית chartes, שפירושה פפירוס, נייר ומכאן – מסמך או תעודה. מן ה-chartes נגזרה גם המילה הלטינית charta, באותה משמעות, וממנה - ה-card האנגלי וה-carte הצרפתי.

המילה "כרטיס" מופיעה כבר בקטע כתוב ארמית בתלמוד הירושלמי, ואנו מכירים אותה בלבושים שונים בביטויים במגוון שפות: ה"מגנה כרטה" ("מגנה" – "גדולה" בלטינית) היא כתב זכויות שנתן מלך אנגליה לאצילים ולנתינים אנגלים בכלל בראשית המאה ה-13; carte blanche הוא בצרפתית "מסמך ריק" – מונח בינלאומי המציין סמכות מלאה המוענקת לנציג לפעול בשם מישהו אחר; ו-À la carte, שוב בצרפתית, פירושו "לפי התפריט" – הזמנה שבה לכל פריט מן התפריט יש מחיר נפרד, כניגוד, למשל, לארוחה עסקית.

ונסיים בחידה: מה הקשר בין card ל-chart באנגלית, ואיזו מהן עשתה מסלול לשוני נפתל יותר?

"פלסטר" הוא מה ששמים על פצע קטן, ואילו "פלסתר" הוא רמאות, זיוף: "כתב פלסתר", כידוע, הוא טקסט של דברי שקר ולשון הרע. במבט ראשון, נדמה שאין קשר בין השניים, בייחוד משום שכיום מאייתים את האחד בטי"ת ואת האחר בתי"ו, וגם ההטעמה, כמובן, אינה על אותה הברה ("פלסטר" הוא במלעיל ואילו "פלסתר" – במלרע).

והנה, מסתבר ששתי המילים קרובות מאוד. מקורן של מילים אלה ביוונית: emplastron היא משחה רפואית או תחבושת. הפועל plassein פירושו לתת צורה, לעצב (ומכאן גם "פלסטי" – שקל לעצבו ולתת לו צורה; האמנויות הפלסטיות – האמנויות החזותיות, אמנויות הצורה, כניגוד לאמנויות המילה או הצליל; וגם ניתוחים פלסטיים ופלסטלינה). ולבסוף, המילה plastos ביוונית פירושה מכויר, מעוצב, ובהשאלה – מזויף. 

המקור היווני של שתי מילים בעברית הכין לנו, אם כך, הפתעה קטנה. אך הפתעות יש גם בכיוון ההפוך. כבר התוודענו כאן וכאן לצמדי מילים הנוצרים עקב התחלפות צמדי אותיות שצלילן דומה. כך, למשל, השורש "חסה" – המופיע כבר במקרא ושממנו נגזרות מילים כגון חסוי, מחסה – קרוב לשורש "כסה" (כיסוי, מכסה) שיש לו שורשים מקבילים בארמית, בערבית ובאוגריתית. האם גם הצמד "אחסן-אכסן" מקורו דומה?

"לאחסן" פירושו להחזיק ולשמור סחורה או חפצים; "לאכסן" פירושו לארח ולהלין אדם. קל לראות שיש קרבה מסוימת בין המשמעויות של שתי המילים, ואנשים אכן מחליפים ביניהן (ראו למשל כאן). אף על פי כן, מסתבר שאין קשר בין השתיים. השורש "אחסן" מקורו בעברית החדשה, והוא נגזר מן השורש "חסן", המופיע כבר במקרא במשמעות של שמירה והחזקה – "וְהָיָה סַחְרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ קֹדֶשׁ לַיהוָה, לֹא יֵאָצֵר וְלֹא יֵחָסֵן" (ישעיהו כ"ג י"ח). מן השורש הזה, "חסן", נגזר שם העצם "החסנה" או "אחסנה", ומן המילה "אחסנה" נגזר שורש מרובע (כלומר, שורש שיש בו ארבע אותיות) הכולל גם אל"ף שמקורה בשם העצם: "אחסן". שורש חדש כזה, שנוצר משורש אחר על ידי הוספת אות שמקורה בשם עצם, נקרא שורש תִניָינִי (כלומר, בארמית: משני).

המילה "אכסניה", לעומת זאת, מופיעה לראשונה בעברית בלשון חכמים, ומקורה במילה היוונית xenia, שפירושה ידידות עם זרים או הכנסת אורחים; xenos ביוונית פירושו "זר", ומכאן גם המילה קסנופוביה (שנאת זרים) וגם שמו של הגז האציל קסנון, "הזר". האל"ף שבראשית המילה היא אל"ף פרוסתטית (נוספת, שהתווספה), כלומר האל"ף שדוברי עברית הוסיפו למילים שחדרו לשפתם משפות אחרות, משום שהתקשו לבטא שווא נח בראש מילה. כך קרה למילים רבות שעברו מן היוונית לעברית – ובהן גם אסכולה (ביוונית: schole), אצטדיון (ביוונית: stadion) ואפילו השם "אפלטון" (Platon).

חרף קרבת הכתיב והמשמעות ביניהן, אין אפוא קשר אטימולוגי בין "אחסון" ל"אכסון". "פלסטר" ו"פלסתר", לעומת זאת, קשורות קשר הדוק זו לזו, אף על פי שמשמעותן שונה מאוד. ה"אכסניה", בדומה ל"פלסטר", היא הפתעה שהחביאה היוונית בעברית – ושנחמד במיוחד לגלות אותה השבוע, בחנוכה.

* תודה לקוראות הבלוג mooncatom ושמחה ולר-מיימון על הדוגמאות היפות שציינו, וששילבתי אותן בפוסט.

188 "הערות המתרגמת" יש בתרגום לעברית של "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי", הרומן זוכה פרס פוליצר של מייקל שייבון. כבר בעמוד הראשון יש שלוש הפניות להערות האלה, המופיעות בסוף הספר. ההפניה הראשונה, ממוספרת כיאות בספרה הקטנה "1", מופיעה אחרי השם "קלארק קנט". הקורא הצייתן שיהפוך את הדפים לסוף הספר ימצא את ההסבר "שמו של סופרמן בחיי היומיום". כמה מ-187 ההערות האחרות מבארות לקוראים ש"קווין (מלכה) הוא כינוי להומו נשי" וש-voilà בצרפתית פירושו "הנה". רוב קוראיו של התרגום הזה, כך אני מנחשת, אינם זקוקים כאן להערות המתרגמת.

אבל ההערות האלה, המכוונות די נמוך מבחינת רמת הידע הכללי המשוערת של הקורא, הן במיעוט. "ההרפתקאות המדהימות" הוא רומן המתרחש על רקע ניו-יורק בתקופת מלחמת העולם השנייה ועולם הקומיקס האמריקאי של אותה תקופה, הוא שופע התייחסויות היסטוריות, גיאוגרפיות ותרבותיות ומבוסס על תחקיר מקיף של המחבר. הערות המתרגמת, אלינוער ברגר, יחדשו הרבה לקורא הישראלי הממוצע, ואפילו המשכיל. אף על פי כן, האם הן רצויות, בצורה שבה הן מופיעות? זו שאלה אחרת.

השיקול העיקרי בהחלטה אם להוסיף הערות הסבר לתרגום של יצירה ספרותית – במהדורה רגילה לקהל הרחב, כלומר לא מהדורה לתלמידים או מהדורה מוערת – הוא לטעמי המרחק בין קוראיו המקוריים של הספר לבין קוראי התרגום הנוכחי. אם המחבר כתב לקהל קוראים צרפתים באמצע המאה ה-19, ואת התרגום יקראו ישראלים בתחילת המאה ה-21, אולי דרושות הערות כדי לגשר על הפער בין הקורא המקורי שהמחבר ראה לנגד עיניו לבין הקורא בפועל. "ההרפתקאות המדהימות" ראה אור באנגלית בשנת 2000, והתרגום לעברית – בשנת 2003. הפרש זמנים של ממש אין פה. ומה לגבי הפער התרבותי? גם הקורא האמריקאי הסביר איננו בקיא בעושר התרבותי ששייבון פורש ביצירה שלו: סביר להניח שקוראים רבים אינם יודעים שאנגולם היא "עיר בצרפת, שאחת לשנה מתקיים בה פסטיבל קומיקס", או שניקולא טסלה הוא "מהנדס חשמל וממציא אמריקני ממוצא סרבי (1943-1856)". סביר גם להניח, ששייבון ידע שרוב הקוראים שלו לא ידעו את כל זה. ואף על פי כן, הספר ראה אור במקורו בלי הערות הסבר. אפשר להיות מרותק לעלילת הרומן גם בלי להכיר חלק ניכר מהטריוויה התקופתית המופיעה בו. מעבר לכך, הקוראים נעזרו מן הסתם בהקשר ובידע חלקי (למשל, שטסלה קשור כנראה לחשמל), ומי שהיה סקרן, חיפש וקרא עוד על מה שלא היה מוכר לו. ייתכן ששייבון רצה לפנות במקביל לקורא מן השורה, שייהנה מן הדמויות ומן העלילה, ולקורא הידען, שיזהה את השמות ואת הפרטים ההיסטוריים; ייתכן אפילו שרצה לאפשר לקוראיו את תחושת ההנאה, שאדם חש כאשר הוא לומד משהו חדש אחרי שנים ונזכר בספר.* מה שחשוב, בעיניי, הוא שהמחבר בחר לכתוב ספר מסוים – שופע שמות, עשיר בפרטים – ולא סיפק הסברים מעבר למה שכלול בטקסט עצמו. מדוע הקורא העברי צריך לקבל ספר אחר?

יורם ברונובסקי, בכתבו על תרגומיו ליצירות של בורחס, ציין בהקשר זה שמתרגם המוסיף הערת הסבר לשם או למונח ביצירה ספרותית צריך להחליט איזה מידע לכלול בהערה, והדבר אינו פשוט: כאשר הספר אינו ספר עיון, שיש בו שיקולים דידקטיים ברורים יחסית, קשה לדעת איזו אסוציאציה רצה הכותב לעורר כשבחר להזכיר שם מסוים. אם נחזור לדוגמה של טסלה, האם כדאי שהקורא ידע שהוא "ממוצא סרבי", או אולי רלוונטי יותר לציין, שהוא פיתח את טכניקת זרם החילופין? במשפט הרלוונטי ב"הרפתקאות המדהימות", טסלה מוזכר כאחד מגיבורי הילדות של סם קליי, לצד שתי דמויות מוכרות יותר, לואי פסטר וג'ק לונדון. פסטר ולונדון ניהלו חיים רצופי מאבקים – כך שאולי דווקא הסכסוך הקשה של טסלה עם תומס אלווה אדיסון הוא הפרט שכדאי להזכיר? גם מבחינה זו, אם כן, יש בעייתיות בכתיבת הערות הסבר ליצירה ספרותית.

אפשר אולי לומר: מי שרוצה, יקרא את ההערות וילמד, ומי שלא רוצה, שיתעלם מהן. אך לטעמי, לפחות, לא כל-כך קל להתעלם מהערות. ביאליק, ואחרים לפניו, תיארו קריאת תרגום כ"נשיקה מבעד למטפחת". רוב העוסקים בתרגום שואפים להעמיד תרגום שיעניק לקורא חוויה קרובה ככל האפשר לקריאת המקור – מבחינת התוכן, הסגנון, המשלב ("גובה" השפה) וכיוצא באלה. והחוויה של קריאת ספר רצוף הערות שונה בעיניי לגמרי מהחוויה של קריאת ספר ללא הערות. כאשר אנו קוראים ספר מצוין אנו שוקעים בתוכו ושוכחים, במידה מסוימת, שאנו קוראים: מבחינתנו, אנחנו שם. תרגום מצוין אמור בעיניי לייצר אפקט דומה – להשכיח מאיתנו את העובדה שאנו קוראים תרגום. המספרים הקטנים המפנים להערות אינם מאפשרים לקורא לשכוח את זה או את זה. אתה שוקע בקריאה – והנה המתרגמת טופחת על כתפך ולוחשת, שאלסקה אפויה היא "קינוח המורכב מגלידה מצופה מקצפת חלבונים ואפויה בתנור"!

גם ב"אשתו של הנוסע בזמן", שכבר כתבתי עליו כאן, לא עמד המתרגם (המוכשר) בפיתוי להשכיל את הקורא. כאשר הגיבור, הנרי, מבקר בבית הוריה של חברתו, הוא מתרשם שחדר האוכל הוא נעים ונוח, בסגנון "המעצב מהמאה התשע-עשרה ויליאם מוריס". הניסוח הזה, שנראה כלקוח ממאמר, מפתיע. הנרי הרי יודע מיהו ויליאם מוריס. למי הוא מסביר במי מדובר – לנו, הקוראים? בדיקה מהירה של המקור מגלה ששם הנרי אומר שחדר האוכל הוא "comfortable in a William Morrisy sort of way". כלומר, במקור אין הסבר מי זה, בתרגום – יש. שוב, סביר להניח שגם רוב הקוראים האמריקאים אינם מכירים את השם, אבל מן ההקשר ברור שמדובר כנראה באדריכל או במעצב, וגם אם הקורא אינו מכיר אותו, האזכור הזה תורם לעיצוב דמותו של הנרי כאדם משכיל ואנין טעם. אודרי ניפנגר, המחברת, בחרה לציין את השם ולא להוסיף הסברים. הוספת ההסבר חוטאת לטעמי בחוסר נאמנות למקור, גם אם נחסך מאיתנו פה צלצול האזעקה של הפניה להערת שוליים.

הערות מתרגם מזן קיצוני במיוחד מופיעות בתרגום העברי של ספר הנעורים "זן ואמנות אחזקת האופנוע" של רוברט פירסיג. בתרגום יפה זה, משנת 1978, ההערות עצמן מופיעות בעמודים הרלוונטיים, ולא בסוף הספר. גם כאן חלק מההערות הן אינפורמטיביות (בצירוף מקרים נחמד, גם כאן ישנה הערת הסבר מיהו קלארק קנט). אך ההערות המפתיעות יותר הן אלה שבהן המתרגם מזכיר לקורא אירועים קודמים בספר או מבאר קטעים במהלך העלילה או בהלך המחשבה של הגיבור-המספר, שלדעתו כנראה אינם ברורים דיים. המספר, שסבל בעברו מהתמוטטות נפשית והיה מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי, מפריד כעת בין עצמו שלפני ההתמוטטות, שאותו הוא מכנה "פידרוס", לבין עצמו הנוכחי. לקראת סוף הספר הוא מספר לנו כך: "אני מצליח לחיות ולתפקד בעיקר על-ידי נשיאת-חן בעיני אחרים; מן ההכרח לעשות זאת כדי להשתחרר. כדי להשתחרר עליך להבין מה הם רוצים לשמוע ממך, ולהשמיע להם זאת במירב השכלול והמקוריות, ואז, אם הצלחת לשכנעם, ישחררו אותך. אלמלא הפניתי לו עורף, הייתי עדיין נמצא שם". זהו הטקסט שכתב פירסיג, כפי שתורגם לעברית. אך כדי לוודא שהקוראים כולם הבינו, הוסיף המתרגם הערה אחרי המילים "כדי להשתחרר", לאמור: "מבית-חולים לחולי נפש – המתרגם", ואחרי "הפניתי לו עורף" הוסיף את ההערה "לפידרוס – המתרגם". זו כבר לא טפיחה על הכתף ולחישה קלה – זו צעקה באוזן.

מדוע, בעצם, אנו רואים כה הרבה ספרים מתורגמים שיש בהם הערות והבהרות? לדעתי, יש לכך שתי סיבות. האחת היא הנטייה האנושית הטבעית להסביר ולפרש, שממנה נובע אי-רצון של המתרגם להשאיר את הטקסט עמום, או להניח לקורא להתמודד עם שמות ומונחים לא מוכרים לו – גם אם מחבר היצירה עצמו בחר לעשות כך. הסיבה השנייה, ואולי הפחות נאצלת, היא רצונו של המתרגם לצאת מן הצללים ולהיראות. באופן אבסורדי, ככל שמתרגם עושה את עבודתו טוב יותר, כך הוא מורגש פחות ועבודתו שקופה יותר. הערות הן הזדמנות פז למתרגם למשוך תשומת לב לעבודתו.

מכיוון שגם הקוראים, חלקם לפחות, ישמחו להעשיר את ידיעותיהם – כדאי למצוא פתרון שישיג את המטרה הזאת בלי להפריע בתהליך הקריאה. פתרון כזה אכן קיים, ומופיע למשל ב"פשעו של סילבסטר בונאר" של אנטול פראנס, אשר ראה אור ב-1976 בתרגומה המלבב של דליה טסלר. בסוף הספר תמצאו רשימת שמות ומונחים מבוארים, לפי עמודים, כך שמי שלא ידע מיהו אֶמפֶּדוֹקלֶס יוכל להשלים את החסר כאן. בגוף הנובלות עצמן אין הפניות למונחון הזה. אמנם, בשיטה הזאת רוב הקוראים מגלים את המונחון רק לאחר שסיימו לקרוא את הספר (בעיה שאפשר לפתור באמצעות הערה בולטת באחד העמודים הראשונים), ואין דרך לדעת, במהלך הקריאה, אם שם או מונח מסוים מופיע במונחון, בלי לדפדף ולבדוק – אך יש לה בעיניי יתרון חשוב: הקורא פוגש את היצירה בדמות קרובה ככל האפשר לזו שיצר המחבר, בלא הפרעתן של הערות, שעליהן אמר הפילוסוף האמריקאי ויליאם ג'יימס, בדיוק רב: “Footnotes – little dogs yapping at the heels of the text”.

 * תודה לאחי, אודי רז, על התובנה הזאת.

כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, והרביעי הוא "שאינו יודע לשאול". זהו אפיון מעורר מחשבה, ורלוונטי במיוחד למקצוע העריכה: עורך טוב צריך לדעת לשאול – את השאלות הנכונות, בסבלנות ובעקשנות, גם את הכותב וגם, ולא פחות חשוב, את עצמו.

סוג אחד של שאלות הוא שאלות התוכן: האם הטקסט מספק את המידע שחשוב וכדאי שיימצא בו? לדוגמה, בכתבה הכוללת ריאיון עם מנכ"ל, המספר כיצד הסטארט-אפ שהקים הונפק תוך חמש שנים, ועל הבדלים תרבותיים בין עובדים ישראלים וסינים – האם בכלל נאמר במה בדיוק החברה עוסקת? אם התשובה היא "מייצרת משהו שנוגע לצ'יפים" – זה הזמן לשאול שאלות ולקבל תשובות מדויקות יותר.

סוג אחר של שאלות נוגע לארגון ולבהירות של הטקסט. למשל: "לדעתי קהל הקוראים לא יכיר את המונח הזה – אולי כדאי להגדיר אותו?" או, אם הכותב מציג את התפלגות המשיבים על שאלון כמספרים גולמיים: "אולי נמיר את המספרים לאחוזים?".

ולבסוף, שאלות הנוגעות לסגנון ולטון של הטקסט:

"זה אמנם ספר בוטניקה, אבל הצורה שבה הגדרת את תחומי ארץ ישראל יכולה להתפרש כאמירה פוליטית. האם אתה מעוניין באמירה כזו? או שתרצה לציין בפירוש שזו לא הכוונה?".

ואפילו: "האמירה הזאת בוטה מאוד – מצדי כמובן אין בעיה, אך האם אתה ער לתגובות שאתה עשוי לקבל?".

לריבוי שאלות יש כמובן מחיר, בזמן ובעבודה – גם של העורך וגם של הכותב, שיקבל טקסט מנומר בשאלות ובהצעות. בפועל – כמעט כל הכותבים מברכים על עריכה מסוג זה (עוד על הקשר בין כותבים לעורכים תוכלו לקרוא כאן, בפוסט "למי יש (עט) יותר גדול?"). ולעומת זאת, ניסיון למעט בשאלות ובהערות ולהגיש "טקסט נקי" כרוך בשתי סכנות אפשריות: מצד אחד, עריכה קלה ומינימליסטית מדי, שאינה פותחת מחדש לדיון בחירות של הכותב; או מצד אחר – עריכה פסקנית, שבה העורך מכניס את השינויים שנראים לו מתאימים ומצפה שהכותב כבר ישים לב ויעיר על מה שלא ימצא חן בעיניו. אך קובץ וורד שנערך ב"עקוב אחר שינויים" נראה לרוב ממילא עתיר מחיקות ותוספות. במקום לצפות מהכותב, שיבחין בשינוי מהותי אחד בין עשרה שינויים קלים יותר – מוטב לעזור לו ולשאול, כהערות או כתוספות ממורקרות בגוף הטקסט: "אולי ננסח כך:…"; "האם התכוונת ל…"?. אם התשובה היא "לא, אני מעדיף אחרת" – חשוב שהעורך ידע זאת. ואם התשובה היא "כן, רעיון מצוין" – עוד לא נולד העורך שהשתעמם מעודף תגובות מסוג זה.

בנסיבות מעציבות, לוויה משפחתית, התבוננתי במצבות והתרשמתי ממספר הציטוטים מתוך "אשת חיל" על קבריהן של נשים, ובפרט של הפסוק "כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן" (משלי ל"א כ') – כלומר, שהמנוחה הייתה אשה טובה, אשה צדקנית. "צדקת", תיקנה אותי גיסתי, "צדקנית זה משהו אחר ולא כל-כך טוב". הרהרתי רגע והבנתי שאכן, משמעות המילה השתנתה במהלך התפתחות השפה: בעבר ציינה המילה "צדקן" אדם טוב, ישר וחסוד, והיום קיבלה המילה משמעות שלילית, ומציינת לרוב אדם מתחסד, המעמיד פנים של טוב וישר מכפי שהוא כדי לגרום תחושה רעה לזולתו.

השוואה בין מילונים מתקופות שונות מאשרת את ההתפתחות הזאת: אבן שושן (שראה אור ב-1968) מפרש "צדקן" כך: "צדיק, ישר, חסיד", ומביא מובאה מהתלמוד הבבלי: "יהיה גבר צדקן… וצדקן במצוות" (מסכת שבת, דף קנו). מילון ספיר (ראה אור ב-1997), לעומת זאת, מפרש: "צדיק; צדקני – שהוא כמנהג הצדיקים (בדרך כלל באירוניה)".

מעניין לציין, אגב, שהשינוי התרחש בלשונם של חלק מדוברי העברית, אך לא כולם: בקרב חרדים, המילה "צדקן" (או "צדקנית") משמשת עדיין במשמעותה המקורית, ראו למשל כאן.

"צדקן" נמצאת בחברה טובה: מילים וביטויים רבים שינו את משמעותם עם חלוף השנים, ופירושם כיום שונה מפירושם ברבדים קודמים של השפה העברית. הסיבה וההקשר של שינויים כאלה שונים ומגוונים. סוג אחד של שינוי כזה, שכבר עסקנו בו בפוסט קודם, מתרחש לעתים כאשר מילה שמקורה בתנ"ך קיימת בעברית בת ימינו לצד מילה שציינה אותה משמעות בלשון חכמים. כאשר צמד מילים כאלה קיימות בעברית המודרנית זו לצד זו, עשוי להתרחש בידול ביניהן, כך שכל אחת מהן מציינת משמעות שונה מעט. לדוגמה, המילה המקראית "בטן" והמילה "כרס", השכיחה בלשון חכמים, ציינו במקורן אותו חלק של הגוף, אך בעברית המודרנית "כרס" משמשת לציון בטן גדולה ובולטת.

במקרים אחרים, סיבת השינוי אינה כה ברורה. הביטוי "מימים ימימה", למשל, משמש כיום כמעט תמיד במשמעות "זה זמן רב מאוד" (למשל: "הדילמה הנשית מימים ימימה: איכותי ויקר, לעומת הרבה וזול"). בלשון המקרא, לעומת זאת, הייתה משמעותו "מדי שנה בשנה", למשל: "וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה-לּוֹ אִמּוֹ, וְהַעַלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה בַּעֲלוֹתָהּ, אֶת-אִישָׁהּ, לִזְבֹּחַ אֶת-זֶבַח הַיָּמִים" (שמואל א' ב' י"ט).

על פי רוב, קשה לדעת מתי וכיצד התחולל השינוי במשמעותם של מילה או ביטוי; אך יש סוג מסוים של שינוי שאפשר לדעת בדיוק רב למדי מתי התרחש – כאשר מחדשי שפה בוחרים במילה ותיקה ומעניקים לה משמעות חדשה. בעברית, שהשימוש היומיומי בה התחדש בבת-אחת ולדובריה חסרו מילים במגוון תחומים, יש שנבחרה למטרה זו מילה מקראית נדירה, או אף יחידאית, במיוחד אם לא ברור מה ציינה מילה זו במקורה. שתי דוגמאות כאלה הן "אקדח" ו"חשמל".

המילה "אקדח" מופיעה במקרא פעם אחת ("וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח", ישעיהו נ"ד י"ב), והיא מציינת אבן חן, אולי אדומה. מחדש השפה אליעזר בן יהודה, בעיתונו "הצבי", הציע להשתמש במילה זו לציון כלי ירייה אישי (לאו דווקא אקדח להבדיל מרובה, על פי ההבחנה המקובלת בימינו), בנמקו שכלי נשק זה נקרא בשפות אירופיות רבות על שם האבן ששימשה בעבר להדלקת אש בקדיחה או בהכאה; ומאחר שאין יודעים איזו אבן נקראה בימי המקרא "אקדח", ניתן לבחור בשמה לציון האבן והנשק גם יחד. האבן, כמובן, נקראת כיום דווקא אבן צור, אך "אקדח" אכן התקבלה כשמו של כלי הירייה האישי הקטן יותר. בעברית, אם כן, האקדח היורה במערכה השלישית איננו האקדח שהופיע במערכה הראשונה.

המילה "חשמל", המופיעה בספר יחזקאל, קיבלה את משמעותה המודרנית בדרך דומה – ראו למשל כאן.

לעומת "אקדח" ו"חשמל", שקיבלו משמעות חדשה לחלוטין, מילים רבות מן המקורות משמשות כיום במשמעות המבוססת על משמעותן המקורית או נגזרת ממנה. המילה "אחוז", למשל, מופיעה במקרא פעמים ספורות במשמעות של "לקוח מתוך מספר גדול", למשל: "תִּקַּח אֶחָד אָחֻז מִן-הַחֲמִשִּׁים" (במדבר ל"א ל'). על יסוד משמעות זו, משמשת המילה "אחוז" בעברית בת ימינו גם במשמעות של "מאית", %.

ואחרונה חביבה: גם המילה "עוגה" שינתה את משמעותה בין לשון המקרא ולשון ימינו, אך כאן ההבדל הוא קטן: במקרא, עוגה היא דבר מאפה עשוי מקמח, לאו דווקא מתוק ("וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל-שָׂרָה; וַיֹּאמֶר, מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת", בראשית י"ח ו'). כיום המילה הכללית יותר "מאפה", שאף היא מקורה במקרא, משמשת לציון מאכלי בצק אפויים, הן מתוקים והן שאינם מתוקים, ואילו המילה "עוגה" מציינת בפירוש מאפה מתוק בלבד.

שנה טובה!

הקריאו את שתי המילים האלה בקול רם: צדף, חרק. איך ביטאתם אותן? הצורות התקניות (ה"נכונות") של שתי המילים האלה הן חֶרֶק וצֶדֶף, אך רבים מבטאים אותן "חֲרָק" ו"צְדָף" – רבים עד כדי כך שבמילון ההווה מצוין בפירוש "לא: חָרָק" ו"לא: צְדָף", בהתאמה.

מנין הגיעו הצורות האלו? התהליך שבו נוצרו נקרא "גזירה לאחור" – יצירת מילה חדשה על ידי סילוק מוּסָפִיוֹת. דוגמאות למוספיות הן –ָה (מוספית הנקבה), – ִים (מוספית הרבים), -וֹן (מוספית המצטרפת לסוף מילה ויוצרת מילה חדשה, כגון קבוצת המילים עִתּוֹן, ירחון, שבועון וכיום גם כלכלון). בדוגמאות "חֲרָק" ו"צְדָף", הדוברים מסירים מצורת הרבים של המילה את מוספית הרבים – ִים, ומשתמשים בתוצאה כצורת יחיד. הצורה המתקבלת אינה צורת היחיד המקורית, אלא צורה שונה מעט.

בדומה לכך, דוברים רבים מבטאים את צורת היחיד של "מַשְׁאַבִּים" כך: "מַשְׁאַבּ" – צורה שאינה אפשרית כלל בעברית (הצורה התקנית היא, כמובן, מַשְׁאָב).

תהליך דומה מעט, אך בתקופה מוקדמת בהרבה, נתן לנו את המילה "אַשְׁפָּה". במקרא מופיעה המילה "אשפה" בצורתה זו במובן "תיק לחִצים", ואילו במובן "ערמת זבל" מופיעה המילה רק בצורה "אַשְׁפֹּת", שהיא כנראה צורת היחיד, וברבים – "אַשְׁפַּתּוֹת" ("הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע, חִבְּקוּ אַשְׁפַּתּוֹת" – איכה ד' 5). אך כבר במשנה אנו מוצאים את המילה "אשפה" כצורת יחיד, כנראה בעקבות גזירה לאחור מהמילה "אַשְׁפֹּת": הדוברים זיהו בטעות את "אַשְׁפֹּת" כצורת נקבה רבים, בגלל הסיומת –ֹת, וגזרו ממנה לאחור צורת יחיד עם הסיומת –ָה. למשל: "מכר אשפה, מכר את זבלה" (סדר נזיקין, מסכת בבא בתרא, ה', ג').

דוגמה בעלת אופי שונה לגזירה לאחור מצורת הרבים היא גזירת צורת היחיד "פָּן" מצורת הרבים "פָּנִים". גם במקרה זה, צורת הרבים "פָּנִים" מקורה במקרא ("וילט פניו באדרתו", מלכים א' י"ט 13), ואילו צורת היחיד "פָּן" היא מאוחרת בהרבה, ומופיעה לראשונה בספרות ימי הביניים. בדוגמה זו, אם כן, הגזירה לאחור לא שינתה את צורת היחיד הקיימת, אלא סיפקה צורת יחיד למילה שככל הנראה לא הייתה לה צורת יחיד קודם לכן, ואשר כעת היה בה צורך בשפה. בתהליך דומה נוצרה גם המילה הטרייה "שוּל": במקורותינו מופיעה מילה זו פעמים רבות, אך רק בצורת הזוגי שלה, שוּלַיִם (למשל, "על שולי המעיל סביב", שמות כ"ח 34). מצורת הזוגי "שוּלַיִם" (בדומה לידיים, משקפיים) נגזרה אפוא המילה שוּל – למשל, "הרכב נסע על השול הימני של הדרך".

גזירה לאחור יכולה כאמור להתרחש גם על ידי הסרת מוספיות אחרות, מלבד מוספית הרבים. המילה "חתיך", למשל, נוצרה על ידי הסרת מוספית הנקבה מן המילה "חתיכה". אך בעברית, לפחות, גזירה לאחור מצורת הרבים מספקת שפע של צורות יחיד חדשות, או לא-תקניות – מן הסתם משום שהמעבר מצורת יחיד לצורת רבים אינו פשוט כפי שנדמה, וכרוך במקרים רבים בשינויים שקשה לצפות אותם. מדוע צורת הרבים של זַיִת, למשל, היא זֵיתִים, אך של בַּיִת – בתים? דובר שאינו מכיר היטב הן את צורת היחיד והן את צורת הרבים התקניות עשוי, אפוא, לסטות מהן בקלות יחסית, וכך ליצור וריאציה חדשה.

המילה "פומלה" היא דוגמה נחמדה במיוחד לגזירה לאחור. מילים לועזיות החודרות לעברית מציבות קושי בפני הדוברים, הנדרשים למצוא להן צורות יחיד, רבים וסמיכות נוחות לשימוש (בכך עסקנו כאן). אם נמשיך בפירות, "אננס", שהגיעה אלינו מן הגרמנית, התאזרחה בעברית בקלות רבה, וצורת הרבים שלה טבעית – אננסים. כך גם מֶלוֹן-מֶלוֹנִים. סיפורה של הפומלה, לעומת זאת, אינו כה פשוט: שמה באנגלית הוא pomelo (שמה הלטיני – Citrus maxima או C. grandis), והיא מופיעה כ"פומלו" במקורות עבריים רבים (ובהם ויקיפדיה ומילון ההווה, שבו היא מופיעה כשם עצם ממין זכר!). בלשון הדיבור, לעומת זאת, היא בהחלט "פומלה", ממין נקבה. מנין צורה זו? המילה הלועזית "פומלו" קיבלה בקלות את צורת הרבים העברית "פומלות", וגזירה לאחור סיפקה לנו את צורת הנקבה העברית-מאוד "פומלה". מעניין לציין ש"אבוקדו", בעל הסיומת הדומה, עובר חבלי קליטה קשים בהרבה: הוא נשאר "אבוקדו", עם צורת הרבים המאולתרת "אבוקדואים".

לסיום, נחזור ל"מַשְׁאַבִּים" ול"מַשְׁאַבּ" הלא-תקני מתחילת הפוסט, ונציג חידה לקוראים: מהי צורת הרבים התקנית של "כלבלב"?

"תג מחיר" – זו הייתה הכותרת שנתתי לטור של אורי יוגב בגיליון האחרון של המגזין "ביואינפורם". אורי סיפר בטור הזה על המשא ומתן שניהלו הוא ועמיתיו למכירת הסטארט-אפ הביוטכנולוגי "אתרוג". אנשי אתרוג ניהלו משא ומתן עם כמה חברות במקביל, עד למכירתה המוצלחת של החברה במחיר שענה על הציפיות.

כותרת ראשית של תוכן מגזיני – מאמר, טור או כתבה – צריכה למלא כמה משימות: לכוון את הקורא בכיוון הנכון, כלומר לרמוז על תוכן האייטם; להיות קצרה ואלגנטית; ולכלול מה שנקרא בשפת הכותבים "הוּק", "וו", שילכוד את תשומת לבו של הקורא, יסקרן אותו וימשוך אותו לקרוא. ה"הוק" הזה יכול להיות, למשל, אמירה מפתיעה ולא רגילה, משחק מילים משעשע או מונח או שם מוכרים המופיעים בהקשר שונה מהרגיל. שימו לב שמידע מדויק על תוכן האייטם אינו בהכרח מתפקידה של הכותרת הראשית של תוכן מגזיני (בידיעות חדשות המצב שונה) – את המידע הזה, אם הוא דרוש, יכולה לספק כותרת המשנה, הארוכה בהרבה (כותרת ראשית: "קיצור תולדות הקומיקס". כותרת משנה: "מההיירוגליפים המצריים עד קומיקס בשיתוף הגולשים ברשת").

דוגמה לכותרת מצוינת בעיניי היא "זהו אדם" – כותרת סקירה של מאיה מיכאלי לספר "המין האנושי" של רובר אנטלם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". הכותרת היא וריאציה קלה אך בולטת על שם ספרו של פרימו לוי "הזהו אדם". כל קורא המכיר את ספרו של פרימו לוי יזהה את הרפרור, ישער נכון שמדובר בסקירה של ספר העוסק בשואה, ויוכל אפילו להבין שהספר מציע, לדעתה של מיכאלי, תשובה מסוימת על השאלה של פרימו לוי בכותרת הספר שלו. כותרת מבריקה לאייטם מסוג אחר לגמרי היא "משחקי כדור", כותרת למתכוני קציצות ב"מעריב nrg".

המשימה של "לכוון את הקורא בכיוון הנכון" היא חשובה ומורכבת יותר מכפי שנדמה. כותרות שונות יכולות "לצבוע" אותו טקסט עצמו בגוונים שונים, להשפיע על אופן הקריאה ועל המשמעות שהקורא מייחס לה, ולמקד את הקורא בפן מסוים של הטקסט. יש אף שהכותרת נאלצת לעשות את העבודה במקום הטקסט עצמו – אם הטקסט, מסיבות שונות, אינו ממוקד דיו. כך היה, למשל, בריאיון עם רותי אלון, יו"רית ארגון ILSI (איגוד תעשיית מדעי החיים הישראלית), שהופיע ב"ביואינפורם". הריאיון עסק בכמה נושאים, ובהם כנס ILSI-ביומד העשירי שעמד להיערך, ושאלון שימשה כיו"רית שלו. אך כותרת ראשית שתתייחס לכנס הביומד העשירי עצמו הייתה צבועה, בעיניי, בצבעים יחצ"ניים מדי; והתכנים האחרים של הריאיון לא היו דומיננטיים מספיק כדי לשמש בסיס לכותרת, אף שכללו אמירות מעניינות בכמה נושאים. לבסוף בחרתי בכותרת "דבר היו"רית" – שמיקדה את תשומת הלב במרואיינת ולא באירוע, סיפקה לקורא נקודת מבט ברורה להתבונן ממנה בטקסט, והייתה, לטעמי לפחות, מסקרנת ואירונית.

ומה בעניין "תג מחיר"? מכל הטעמים שמניתי, זו הייתה בעיניי כותרת מעולה לטור – קצרה ואלגנטית, כוללת "הוק" מסקרן של מונח אקטואלי שהוצא מהקשרו (כי טור שמופיע במגזין למדעי החיים אינו עוסק, מן הסתם, במעשי נקמה של מתנחלים), ומדגישה את החוט המקשר של עלילת הטור (המחיר שהוצע תמורת חברת אתרוג). אורי חלק על דעתי, ולא בפעם הראשונה: במקרה זה, הקונוטציה הפוליטית לא הייתה רצויה לו. הכותרת שהחלטנו עליה לבסוף הייתה הצעה של אורי, גם היא עם קונוטציה פוליטית, אך רחוקה ואופטימית יותר: "האביב של אתרוג".

הפוסט הזה הוא גם פוסט פרידה מ"ביואינפורם", שהיה לי הכבוד לערוך בשנה וחצי האחרונות, ומן המו"ל המצוין במעלות שלו, טל שפרונג. אמשיך ללוות את המגזין מרחוק יותר, ואני מקווה שימשיך לפרוח תחת שרביטה של העורכת החדשה והמוכשרת, ליהי קאופמן.

זיכרונות נעימים: גרייס קלי נישאת לנסיך רנייה

"מאות מרצים בישראל … התאהבו בסטודנטיות, ניהלו עמן קשרים רומנטיים, ובחלק מהמקרים אף נישאו להן". האם משהו במשפט הזה נשמע לכם מוזר? האם גבר אכן יכול "להינשא" לאשה, או שמא רק לשאת אותה, והאשה היא שנישאת לגבר?

במקרא, גברים נושאים להם נשים: "וַיִּתְחַזֵּק אֲבִיָּהוּ וַיִּשָּׂא-לוֹ, נָשִׁים אַרְבַּע עֶשְׂרֵה" (דברי הימים ב' י"ג כ"א; לשם כך אכן היה צריך להתחזק מאוד!). במשנה ובתלמוד הדיון בנושא הנישואין כבר נרחב יותר, וכאן אנו מוצאים שכמעט תמיד גברים נושאים להם נשים ואילו נשים נישאות לגברים, למשל: "היו מסרבין בו לשאת את בת אחותו" (סדר נשים, מסכת נדרים, ח' ה'); ולעומת זאת: "אשתו שמתה, מותר באחותה; גירשה ומתה, מותר באחותה; נישאת לאחר ומתה, מותר באחותה" (מסכת יבמות, ד' י"ד). ומשפט שמבהיר היטב שכל אחד מהפעלים משמש בבירור לאחד משני המינים – "אנדרוגינוס נושא, אבל לא נישא" (מסכת יבמות, ח' ו').

זהו הכלל – אך יש גם יוצאי דופן: "אמר רבי יוחנן שמונים זוגים אחים כהנים נישאו לשמונים זוגות אחיות כהנות בלילה אחד" (תלמוד ירושלמי, מסכת תענית פרק ד' דף כ"ד) – פה בפירוש הגברים "נישאו לנשים". שימו לב גם לצורה המקסימה "זוגים" לאחים כניגוד ל"זוגות" לאחיות.

יוצא דופן אחר הוא המשפט הזה, שבו גבר ואשה נישאים זה לזה, באופן הדדי: "ובת ישראל שנישאת לכהן וילדה ממנו בן ונישאו שניהן זה לזה והולידו בן" (תלמוד ירושלמי, סדר נשים, מסכת יבמות, דף מ"ג).

אנו מוצאים אפוא שבדרך-כלל במקורותינו, הגבר נושא לו אשה, בבניין פָּעַל (קל), ואילו האשה נישאת לגבר, בבניין נפעל – כיאה לתפקידו הפעיל יותר של הגבר בתהליך. ואולם, יש גם יוצאי דופן מעטים, שבהם הגבר נישא לאשה או הגבר והאשה נישאים זה לזה. יוצאי דופן אלה הפכו לשימושים מרכזיים היום – הצירוף "נישאה לו" מופיע בגוגל 6,750 פעמים, "נישא לה" – מספר דומה, 5,180 פעמים, ו"נישאו זה לזה" – 10,800 פעמים. "נשא אותה לאשה" לעומת זאת כבר אינו בשימוש בשפה יומיומית כיום, אם כי מופיע בטקסטים בשפה גבוהה יותר.

המילונים מפגרים מעט אחרי מציאות לשונית זו: באבן שושן הוותיק, "נִשָׂא" במשמעות של נישואין מוגדר לצורת נקבה בלבד: "[נישאה] נלקחה לאיש, התחתנה". מילון ספיר החדש בהרבה, לעומת זאת, מציין גם את השימוש ההדדי: "מתקשר עם בן זוג לקשר של נישואים (אישה לגבר או גבר ואישה זה לזה)" – שימו לב שעדיין לא "גבר לאשה".

העברית בת ימינו, בהתאם למציאות השוויונית (יותר), החליפה במידה רבה את השימוש בשני פעלים שונים לגבר ולאשה הבאים בברית הנישואין בפועל אחד המתאים לשניהם: "נישא ל" או "נישאה ל" או "נישאים זה לזה". מזל טוב.

"אני מודה לקימי על הארוחה ואומרת לילה טוב למר דטאמבל.

'זה היה עונג, קלייר,' הוא אומר. 'אבל את חייבת לקרוא לי ריצ'ארד'".

שימו לב למשפט השני: אם אבקש מכם לשחזר את המשפט המקורי באנגלית, סביר להניח שתצליחו לעשות זאת כמעט מילה במילה. למה? כי המשפט הזה כתוב במה שנקרא "תרגומית" – כאילו-עברית, שלמעשה היא תרגום מילולי מדי של שפת המקור, לרוב אנגלית.

המשפט המקורי כאן הוא כמובן:

“It was a pleasure, Clare,” he says. “But you must call me Richard”

המשפט לקוח מ"אשתו של הנוסע בזמן", רב-מכר וספר מצוין מאת אודרי ניפנגר, בתרגומו של אסף גברון (כנרת, זמורה-ביתן, 2005). התרגום היפה של גברון הוא כנראה אחת הסיבות להצלחת הספר גם בישראל: הוא גם חינני וגם, כמעט תמיד, נאמן ומדויק, אלא שפה ושם הוא גולש לצמידות מילולית מדי לטקסט המקורי. בחלק מהמקרים האלה, התוצאה היא שקשה להבין למה הכוונה; במקרים אחרים, הכוונה ברורה, אך הקורא עלול לחוש שהוא לא ממש קורא בעברית.

המבחן הטוב ביותר לעבריות של הטקסט הוא לחשוב מה היה נאמר – או נכתב – אילו הטקסט היה נכתב במקורו בעברית. כאן הדובר הוא ריצ'רד דטאמבל, איש מבוגר ומשכיל, והוא מתבטא במשלב רגיל – לא גבוה במיוחד, לא סלנגי ו"נמוך" במיוחד. מה הוא היה אומר לחברה של בנו, שאותה פגש הערב לראשונה, אילו היה מדבר עברית? פה אנחנו נתקלים במכשול הראשון: תרגום אינו "רק" החלפה של מילים ומבנים תחביריים בשפה אחת במילים ובמבנים תחביריים בשפה אחרת, אלא העברה משפה השייכת לתרבות מסוימת לשפה השייכת לתרבות אחרת. בתרבות שרוב דוברי העברית היום שייכים אליה, קלייר לא הייתה קוראת לאביו של החבר שלה "מר" או "אדון" מלכתחילה – "מר" איננה ממש בשימוש, ו"אדון", כמו "גברת", מופיעים לרוב בהקשרים רשמיים, בעיקר בכתב, או כשאיננו יודעים את שם האדם שאנחנו פונים אליו ("גברת, השארת את האורות של האוטו דולקים!") או בנימה נוזפת או אירונית ("גברת עוזיאל הצעירה, לאן נראה לך שאת הולכת?"). אילו ריצ'רד דטאמבל היה דובר עברית, הוא לא היה אומר את המשפט הזה מלכתחילה.

בכל זאת, מלאכתו המתסכלת-לעתים של המתרגם היא לתרגם. החלק הראשון של המשפט הוא קל יחסית: "קלייר, שמחתי להכיר אותך" או "היה לי נעים להכיר אותך". ולגבי החלק השני, תרגום מוצלח יותר בעיניי הוא "אבל תקראי לי ריצ'רד".

דוגמה אחרת מופיעה כמה שורות אחר-כך. קלייר שואלת את החבר שלה:

"'הייתי בסדר?'

'בסדר? היית מבריקה! הוא מת עלייך!'".

למה "מבריקה"? באנגלית כתוב: “You were brilliant”. אילו היינו צריכים לתרגם a brilliant scientist, התרגום המתבקש אכן היה "מדען מבריק". אבל כאן הנרי פשוט אומר לקלייר "היית מדהימה!" או "היית נהדרת!".

למה מתרגמים רבים נוטים לתרגומית? מתרגם קורא את הטקסט המקורי בתשומת לב רבה ושם לב לניואנסים שלו (לפחות, כך הוא אמור לעשות); והוא מכיר היטב את שפת המקור ואוהב אותה (כנ"ל). ההיכרות האינטימית הזאת עלולה לצבוע גם את התרגום בצבעי שפת המקור, למשל, משום שתרגום מילולי מדי של ביטוי ייראה למתרגם טבעי ונכון. גם ריבוי התרגומית בסביבתנו הכתובה גורם, בהיזון חוזר, לכך שביטויים תרגומיים ייראו לנו טבעיים, ומגדיל את שכיחותם בתרגומים חדשים וגם בטקסטים שנכתבו עברית במקור.

לא מיותר להזכיר גם את הפן הכספי – התשלום למתרגמים הוא לצערנו נמוך בדרך-כלל. מתרגמים שרוצים בכל זאת להתפרנס ממקצועם חייבים לעבוד במהירות, והחלקות תרגומיות מסוג זה הן גם תופעת לוואי של עבודה מהירה מדי.

כאן משתלב העורך, שאחד מתפקידיו הוא לזהות תרגומית ולהציע חלופה עברית. פה מעניין להצביע על שתי גישות שונות לעריכת תרגום: גישה אחת היא לקרוא תרגום מול מקור – גישה המגדילה את הסיכוי להבחין באי-דיוקים בתרגום. חסרונה של גישה זו הוא שהעורך שקוע גם הוא בטקסט המקורי, ועלול להיות מושפע ממנו – בקצב, במבנה המשפט ובביטויים. גישה שנייה היא לקרוא את התרגום בלבד, ולפנות למקור רק כדי לבדוק שאלות ספציפיות. פה היתרונות והחסרונות, כמובן, הפוכים.

נסיים בתרגיל נחמד בתרגום מאותו הספר. הנרי, המלווה את אשתו בלידתה, מדבר בלבו אל העוברית-התינוקת וקורא לה: “Come out, come out wherever you are”. זוהי כמובן הקריאה של ה"עומד" במחבואים כשהוא מסיים את הספירה ויוצא לחפש את המתחבאים. הקריאה המקבילה בעברית – "כל העומד מלפניי ומאחוריי" וכו' – לא מתאימה כאן משום שהיא אינה קריאה למישהו לצאת. תרגום מילולי ("צאי החוצה, צאי החוצה איפה שלא תהיי") גם אינו בחירה טובה בעיניי משום שרוב קוראי העברית לא מכירים את הקריאה הזאת ולא יזהו אותה כשייכת למשחק המחבואים, ויתרה מזו – מכיוון שהיא קצרה, פשוטה ולא מחורזת, לא תהיה להם דרך לדעת שלפניהם ציטוט או אלמנט הלקוח ממשחק ילדים. החלופה המתבקשת היא השיר לשבלול "ברלה, ברלה, צא החוצה", אך "ברלה", שמקורו ביידיש, אינו מתאים ביותר להנרי, ספרן משיקגו. אני הייתי מציעה את "צב צב צב, צא צא צא – לא רוצה ולא רוצה!" של דתיה בן-דור: גם מי שאינו מכיר את השיר, יבין מה הוא רואה.

***

את הפוסט הזה כתבתי בעקבות פגישה שלי עם תלמידי סדנת התרגום של בית הספר הדמוקרטי "קהילה", שבה שוחחנו על תרגום כטקסט עברי עצמאי ועל תפקיד העורך. תודה ליעל ארבל, מנחת הסדנה, שהזמינה אותי להיפגש עם תלמידיה הנבונים ואוהבי השפה; זה, באמת ובתמים, היה עונג.

קוראי הבלוג מוזמנים להצטרף לתלמידי הסדנה של יעל ולהציע חלופות עבריות יותר למשפטים המסומנים באותיות עבות, חלקם מתורגמים, חלקם סתם בתרגומית:

 * "הו, קלייר, אני מצטער, אני מצטער". במקור: “Oh, Clare, I’m sorry, I’m sorry” ("אשתו של הנוסע בזמן").

 * "'אני לא יודע איך להתחיל'.

'פשוט תירק את זה החוצה'." ("אשתו של הנוסע בזמן").

* "ארבעה חודשים בלבד לתוך ההתמחות, רבע שנייה אחרי שסיים את הסטאז', הוא נשאר בתורנות עם מחלקה ובה 40 חולים" (YNET, "ניצבים בטרגדיה של הרפואה הציבורית", פולינה פרלמן, 5.4.11).

 * "אובמה על עזיבתו של עמנואל: הוא תמיד היה שם בשבילי" (גלובס, כותרת הידיעה, 1.10.10).

מה נשמע, ומה שלום הזעטוטים? כן, לאחרונה הסתבר לי, ממש במקרה, ש"זעטוט" הוא כתיב קביל לגמרי של המילה המוכרת  יותר כ"זאטוט" – שתי הצורות מקורן בלשון חכמים.

אמנם, נתקלתי לא מעט ב"זעטוט" גם קודם לכן, ראו כאן למשל, אך הנחתי שזו שגיאת כתיב וניחשתי שאחת הסיבות לשכיחותה היא מילת הסלנג המוצלחת והוותיקה "זוועטוט".

חילופי אל"ף ועי"ן (וצמדי אותיות אחרים המציינים עיצורים שהגייתם דומה) הם תופעה שכיחה בעברית – כך אנו מוצאים את הצמדים לפתע-פתאום, ארעי-עראי, איכול-עיכול, גמא-גמע ועוד. כיצד נוצרו הצמדים האלה, ומתי?

מקובל להניח שכל אות בלשון המקרא ציינה, בתקופת כתיבתו, עיצור נפרד. כלומר, 22 האותיות ציינו 22 עיצורים שונים. על הגיית העי"ן באופן שונה מהאל"ף מעידות תופעות לשוניות כגון ההבדל בין ניקוד המילים פֶּרַע ופֶּרֶא: העי"ן הגרונית בסוף המילה שינתה את הגיית התנועה שלפניה.

צמדי מילים הנבדלים באות אחת ואשר משמעותם דומה נדירים במקרא. כך אנו מוצאים במקרא שני פעלים מן השורש "גמא": "יגַמֶּא ארץ" (איוב ל"ט 24) ו"הגמיאיני נא מעט מים מכדך" המפורסם (בראשית כ"ד 17). "הגמיאיני נא מעט מים" היה נחשב היום כנראה לשגיאה, ועורך היה מתקן אותו מיד ל"הגמיעיני". אבל הווריאציה הזאת נוצרה רק מאוחר יותר, בלשון חכמים: "כדי לגמוע שלש ביצים זו אחר זו"*. שני השורשים, "גמא" ו"גמע", משמשים במקביל מאז, וההפרדה במשמעותם אינה גמורה – בלשון חכמים למשל מופיע הביטוי "כדי גמיאה" (מספיק ללגימה) ו"גמאתי" במשמעות "שתיתי" מופיע גם אצל ביאליק, ברנר ועוד.

בדומה לכך, במקרא מופיע רק השורש "אכל". פרופ' שמעון שרביט, בספרו "לשון חכמים", מציין כי בכתבי יד קדומים מופיע הכתיב "עד שיתאכל המזון במעיו" (מסכת ברכות, ח', ז'), ואילו בגרסאות המודפסות כבר מופיע הכתיב "שיתעכל", והשורש "עכל" בבניינים הכבדים התקבל בלשון חכמים לציון פעולת עיכול המזון בתוך הגוף.

מדוע החלו להופיע צמדי השורשים האלה, ששימשו (ומשמשים) לציון שתי משמעויות קרובות? ראשית, משום שכבר אז התחילו "לזייף" בהגיית העיצורים הגרוניים, כנראה בהשפעת היוונית, ועל כך יש לנו עדויות מפורשות:

"אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין ולא בישנין ולא טיבעונין מפני שהם עושים … עיינין אאין"**.

כלומר, בני חיפה ובית שאן וטבעון מבטאים עי"ן כאילו הייתה אל"ף – ולכן אסור להם לקרוא בקול רם בפני הקהל בעת התפילה. מרגע שחלק ניכר מדוברי השפה החלו לבטא את שני העיצורים באופן דומה, חלחלה התופעה גם אל הכתב, והחלו חילופים בין האותיות; וכפי שכבר כתבתי בפוסט קודם, כאשר יש שתי וריאציות של מילה מסוימת, דוברי השפה נוטים ליצור ביניהן הבחנה ולהשתמש בכל אחת מהן לציון משמעות אחרת.

מה אנחנו לומדים מכל זה? שהגיית עי"ן כאל"ף אינה תופעה מודרנית שהופיעה לראשונה במבטא ה"אשכנזי", אלא מקורה כבר בלשון חכמים, וכי היא הביאה כבר אז ליצירת צורות כתיב שונות של אותה המילה – כגון השורש גמא/גמע והמילה זאטוט/זעטוט.

ולסיום, התפתחות חדשה ונחמדה על רקע חילופי אל"ף/עי"ן: המילה "אדן" מקורה במקרא ("ואת אדני פתח אהל מועד", שמות ל"ח 30). המילה "אדנית", לעומת זאת, המציינת עציץ מוארך הנמצא על אדן החלון, שייכת לעברית החדשה – עד כדי כך, שאינה מופיעה אפילו במילון אבן שושן! כיום נעשה שכיח מאוד הכתיב השגוי, או החדש, "עדנית" (ראו למשל כאן). למה? כנראה משום שאל"ף ועי"ן מבוטאות היום לרוב כאותו העיצור (תופעה שכפי שראינו, יש לה שורשים עמוקים) וכן – כך הייתי משערת – משום שעציץ פרחים נקשר באופן טבעי דווקא לצירוף "גן עדן", המוכר מאוד לעין והנכתב כמובן בעי"ן, שהרי אדנית ירוקה בעיר הצפופה היא באמת גן-עדן קטן. גם "עדנית" היא, אפוא, שגיאה עם היגיון.

* תלמוד בבלי, מסכת סוטה, א', ד'.

** תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, ב', ט"ז.