זעטוט. בעי"ן

 

 

 

 

 

 

 

מה נשמע, ומה שלום הזעטוטים? כן, לאחרונה הסתבר לי, ממש במקרה, ש"זעטוט" הוא כתיב קביל לגמרי של המילה המוכרת  יותר כ"זאטוט" – שתי הצורות מקורן בלשון חכמים.

אמנם, נתקלתי לא מעט ב"זעטוט" גם קודם לכן, ראו כאן למשל, אך הנחתי שזו שגיאת כתיב וניחשתי שאחת הסיבות לשכיחותה היא מילת הסלנג המוצלחת והוותיקה "זוועטוט".

חילופי אל"ף ועי"ן (וצמדי אותיות אחרים המציינים עיצורים שהגייתם דומה) הם תופעה שכיחה בעברית – כך אנו מוצאים את הצמדים לפתע-פתאום, ארעי-עראי, איכול-עיכול, גמא-גמע ועוד. כיצד נוצרו הצמדים האלה, ומתי?

מקובל להניח שכל אות בלשון המקרא ציינה, בתקופת כתיבתו, עיצור נפרד. כלומר, 22 האותיות ציינו 22 עיצורים שונים. על הגיית העי"ן באופן שונה מהאל"ף מעידות תופעות לשוניות כגון ההבדל בין ניקוד המילים פֶּרַע ופֶּרֶא: העי"ן הגרונית בסוף המילה שינתה את הגיית התנועה שלפניה.

צמדי מילים הנבדלים באות אחת ואשר משמעותם דומה נדירים במקרא. כך אנו מוצאים במקרא שני פעלים מן השורש "גמא": "יגַמֶּא ארץ" (איוב ל"ט 24) ו"הגמיאיני נא מעט מים מכדך" המפורסם (בראשית כ"ד 17). "הגמיאיני נא מעט מים" היה נחשב היום כנראה לשגיאה, ועורך היה מתקן אותו מיד ל"הגמיעיני". אבל הווריאציה הזאת נוצרה רק מאוחר יותר, בלשון חכמים: "כדי לגמוע שלש ביצים זו אחר זו"*. שני השורשים, "גמא" ו"גמע", משמשים במקביל מאז, וההפרדה במשמעותם אינה גמורה – בלשון חכמים למשל מופיע הביטוי "כדי גמיאה" (מספיק ללגימה) ו"גמאתי" במשמעות "שתיתי" מופיע גם אצל ביאליק, ברנר ועוד.

בדומה לכך, במקרא מופיע רק השורש "אכל". פרופ' שמעון שרביט, בספרו "לשון חכמים", מציין כי בכתבי יד קדומים מופיע הכתיב "עד שיתאכל המזון במעיו" (מסכת ברכות, ח', ז'), ואילו בגרסאות המודפסות כבר מופיע הכתיב "שיתעכל", והשורש "עכל" בבניינים הכבדים התקבל בלשון חכמים לציון פעולת עיכול המזון בתוך הגוף.

מדוע החלו להופיע צמדי השורשים האלה, ששימשו (ומשמשים) לציון שתי משמעויות קרובות? ראשית, משום שכבר אז התחילו "לזייף" בהגיית העיצורים הגרוניים, כנראה בהשפעת היוונית, ועל כך יש לנו עדויות מפורשות:

"אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין ולא בישנין ולא טיבעונין מפני שהם עושים … עיינין אאין"**.

כלומר, בני חיפה ובית שאן וטבעון מבטאים עי"ן כאילו הייתה אל"ף – ולכן אסור להם לקרוא בקול רם בפני הקהל בעת התפילה. מרגע שחלק ניכר מדוברי השפה החלו לבטא את שני העיצורים באופן דומה, חלחלה התופעה גם אל הכתב, והחלו חילופים בין האותיות; וכפי שכבר כתבתי בפוסט קודם, כאשר יש שתי וריאציות של מילה מסוימת, דוברי השפה נוטים ליצור ביניהן הבחנה ולהשתמש בכל אחת מהן לציון משמעות אחרת.

מה אנחנו לומדים מכל זה? שהגיית עי"ן כאל"ף אינה תופעה מודרנית שהופיעה לראשונה במבטא ה"אשכנזי", אלא מקורה כבר בלשון חכמים, וכי היא הביאה כבר אז ליצירת צורות כתיב שונות של אותה המילה – כגון השורש גמא/גמע והמילה זאטוט/זעטוט.

ולסיום, התפתחות חדשה ונחמדה על רקע חילופי אל"ף/עי"ן: המילה "אדן" מקורה במקרא ("ואת אדני פתח אהל מועד", שמות ל"ח 30). המילה "אדנית", לעומת זאת, המציינת עציץ מוארך הנמצא על אדן החלון, שייכת לעברית החדשה – עד כדי כך, שאינה מופיעה אפילו במילון אבן שושן! כיום נעשה שכיח מאוד הכתיב השגוי, או החדש, "עדנית" (ראו למשל כאן). למה? כנראה משום שאל"ף ועי"ן מבוטאות היום לרוב כאותו העיצור (תופעה שכפי שראינו, יש לה שורשים עמוקים) וכן – כך הייתי משערת – משום שעציץ פרחים נקשר באופן טבעי דווקא לצירוף "גן עדן", המוכר מאוד לעין והנכתב כמובן בעי"ן, שהרי אדנית ירוקה בעיר הצפופה היא באמת גן-עדן קטן. גם "עדנית" היא, אפוא, שגיאה עם היגיון.

 

* תלמוד בבלי, מסכת סוטה, א', ד'.

** תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, ב', ט"ז.